טיפול רגשי לילדים ולנוער · רחובות והסביבה

מה זה פסיכודרמה, ומה הם טיפולים באמנויות

שש שפות טיפוליות, ומה שמייחד את הפסיכודרמה ביניהן

עדן ברת בוכניק · עודכן בספטמבר 2026

שתי המילים האלה מופיעות בכל מקום שבו אני מציגה את עצמי, ולהורה שמחפש עזרה לילד שלו הן לא בהכרח אומרות משהו. המאמר הזה יסביר מה עומד מאחוריהן — לא כתיאוריה, אלא מה באמת קורה בחדר עם ילד בן שמונה שכל בוקר מסרב לצאת לבית הספר.

קודם כול, שתי המילים לא אומרות אותו דבר

טיפול באמצעות אמנויות הוא שם המקצוע. פסיכודרמה היא אחת ההתמחויות הנלמדות במסגרתו.

טיפול באמצעות אמנויות, המכונה גם טיפול בהבעה ויצירה, הוא מקצוע טיפולי ולא תוספת לשיחה. ההכשרה כוללת תואר שני, לימודי השלמה בתחום האמנות הרלוונטי והתנסות טיפולית מודרכת, בהתאם לדרישות מוסד ההכשרה והמסגרת המקצועית.

שש השפות, ומה משותף להן

ששת התחומים הבאים הם התמחויות בתוך אותו מקצוע. ההבדל ביניהם אינו בטכניקה אלא בשפה שדרכה נכנסים אל החוויה: צליל, צבע, גוף, מילה, דמות או פעולה. המשותף לכולן הוא ההנחה שהמדיום אינו עקיפה של הטיפול אלא הטיפול עצמו. ילד לא מצייר כדי שנוכל אחר כך לדבר על הציור — הציור הוא כבר האמירה. הבחירה נעשית לפי הילד, לא לפי מה שנשמע מרשים.

מה מייחד את הפסיכודרמה

ההבדל בין לדווח על משהו לבין להעמיד אותו הוא ההבדל בין לתקן מילים לבין לנסות אחרת. בדיווח אפשר לשנות את הניסוח בלבד; בהעמדה אפשר לחיות את הסצנה שוב, לעצור אותה באמצע, ולראות מה קורה כשמישהו מגיב אחרת.

״הבמה״ בקליניקה היא לא במה. היא שטיח, שני כיסאות, כמה בדים, בובות וחפצים על מדף. זה כל הציוד שנדרש.

שלוש דרכי עבודה שעושות את רוב העבודה

• החלפת תפקידים — הילד עובר לרגע לכיסא של דמות אחרת — המורה, האח או ההורה — ומדבר מתוכה. התרגיל עשוי לעזור להכיר נקודת מבט נוספת בלי להפוך את השיחה להטפה.
• הכפיל — אני עומדת לצד הילד ומציעה במילים את מה שאולי הוא מרגיש. הוא יכול לאשר, לדחות או לתקן אותי; כך מתבהר ניסוח ששייך לו.
• המראה — הילד יוצא מהסצנה ומסתכל עליה מבחוץ, כשמישהו אחר מחזיק בתפקיד שלו. המרחק עשוי לאפשר התבוננות רגועה וחומלת יותר.

משותף לשלושתם: העבודה מותאמת לקצב של הילד, אינה מבוימת מראש, ואפשר לעצור בכל שלב. גם אמירה כמו ״לא בא לי היום״ מתקבלת כחלק מהקשר ומהבחירה של הילד.

יש כאן גם יתרון מעשי: הפסיכודרמה אינה מחייבת להישאר בתוך מדיום אחד. אם ילד מגיע ביום שבו קל לו יותר לצייר, אנחנו מציירים; אם הגוף הוא מה שמדבר, אנחנו זזים; אם המילים חסומות, נכנסת דמות. הכלים משתנים לפי הילד ולפי היום — המסגרת היא זו שנשארת קבועה.

ובקצרה, ההבדל שהורים הכי שואלים עליו

דרמה-תרפיה ופסיכודרמה נראות דומות מבחוץ, ושתיהן מצוינות. ההבדל הוא בנקודת המוצא: דרמה-תרפיה נעה מהדמיון פנימה, ופסיכודרמה נעה מהמציאות החוצה. אצל ילדים אני משתמשת בשתיהן, ולעיתים קרובות באותו מפגש.

למה זה עובד דווקא עם ילדים

• הרגש עשוי להקדים את המילים — ילדים מרגישים לעיתים לפני שהם יודעים לנסח, ולכן שיחה לבדה עלולה לדרוש מהם תרגום שקשה להם באותו רגע.
• דמות יוצרת מרחק בטוח — ״הבובה מפחדת״ יכולה לאפשר להתקרב לפחד בלי לדבר עליו מיד בגוף ראשון.
• הגוף הוא חלק מהשפה — תנועה, קול ומרחב יכולים להשתלב במפגש בהתאם לילד, במקום לראות בהם הפרעה.
• יש מקום לבחירה — הילד יכול להשפיע על המשחק, הדמות והקצב; תחושת הבחירה עשויה להיות משמעותית במיוחד כשהוא חווה חוסר שליטה.

מה זה לא

• זה לא חוג דרמה — אין קהל, אף אחד לא צופה, ואין הצגה בסוף השנה.
• לא צריך כישרון — אין ״טוב״ ו״פחות טוב״ ואין מה לעשות נכון. ילד שאומר שהוא לא יודע לשחק — צודק, ואין בזה שום בעיה.
• זה לא שיעור אמנות — הציור לא מקבל הערכה, לא נתלה ולא נשלח הביתה, אלא אם הילד רוצה.
• זה לא פענוח — אני לא מסיקה מסקנות מצבע שילד בחר או מגודל הדמות שצייר. מה שעולה ביצירה נבדק יחד איתו, לא עליו.
• זה לא אבחון — טיפול אינו אבחנה, ואם עולה צורך באבחון — למידה, שפה, קשב או התפתחות — אני אומרת את זה ומפנה לגורם המתאים.

איך זה נראה בפועל, לפי גיל

• גילאי 6–9 — המפגש עשוי להיראות בעיקר כמו משחק: בובות, חיות, קוביות, בדים ומשחקי קופסה. בסיפורים שנבנים יכולים להופיע נושאים מחיי הילד, כמו כוח, שייכות ופרידה, בלי למהר לתרגם אותם לשפת מבוגרים.
• גילאי 9–12 — ילדים בגיל הזה כבר יודעים לספר מה קרה, ולעיתים העמדת רגע מסוים מאפשרת להתבונן גם במה שקשה לתאר ולנסות דרכי תגובה אחרות.
• גילאי 12–18 — עם מתבגרים העבודה מתחילה פעמים רבות בשיחה ובקצב שהם קובעים. כלים דרמטיים נכנסים רק בהתאמה וברשות, לפעמים דרך חפצים על השולחן ולא דרך תנועה בחדר.

ומה עם ההורים

לאורך הטיפול אנחנו נפגשים גם בלי הילד, כדי לחשוב יחד על מה שקורה בבית. הדרכת הורים היא גם מסלול עצמאי בפני עצמו: אפשר להתחיל ממנה בלי שהילד נכנס לטיפול כלל, ולא פעם זה בדיוק הצעד הנכון.

ומה מסופר להורה על המפגשים עצמם: אני משתפת בתהליך, בכיוון ובהבנות שרלוונטיות לעבודה המשותפת, בלי למסור תמלול של המשחק והשיחה. גבולות הפרטיות מוסברים לילד ולהורים מראש. הסודיות כפופה לחריגים שבדין ולמצבים שבהם נדרשת פעולה לשמירה על ביטחונו של הילד או של אחרים.

שאלות שהורים שואלים