טיפול רגשי לילדים ולנוער · רחובות והסביבה

הדרכת הורים – מה זה, למי זה מתאים ואיך זה עובד?

איך שינוי בדרך שבה ההורה מגיב יכול להתחיל שינוי גדול בבית – גם בלי שהילד מגיע לטיפול

עדן ברת בוכניק · עודכן בספטמבר 2026

יש רגעים שבהם הורים יודעים שמשהו בבית כבר לא עובד, אבל לא בטוחים מי בעצם צריך טיפול. הילד מתפרץ כמעט בכל בקשה, המתבגר נסגר בחדר, כל יציאה מהבית הופכת לוויכוח — וההורים מוצאים את עצמם מגיבים פעם בכעס, פעם בוויתור ופעם באיום שהם עצמם יודעים שלא יצליחו לעמוד בו. במצבים כאלה, הדרכת הורים יכולה להיות נקודת התחלה משמעותית.

אז מהי בעצם הדרכת הורים?

המילה "הדרכה" קצת מטעה. אני לא יושבת מול הורים עם רשימת הוראות ואומרת להם איך לגדל את הילד שלהם. אין דרך אחת נכונה להיות הורה, ואין נוסחה שמתאימה לכל ילד ולכל משפחה.

בפגישה אנחנו לוקחים מצבים ממשיים מהבית ומנסים להבין אותם לעומק: מה קורה רגע לפני ההתפרצות, מה הילד עושה, מה אתם עושים בתגובה, מה קורה אחר כך, ומה גורם לכך שאותה סיטואציה חוזרת שוב ושוב למרות שכולם כבר מותשים ממנה.

המטרה היא לא לחפש מי אשם. המטרה היא להבין מה קורה בתוך הקשר — ואיפה אפשר להתחיל להזיז משהו.

למה לעבוד עם ההורים אם הקושי הוא של הילד?

כי ילד לא מתקיים בחלל ריק. הוא חי בתוך מערכת יחסים, והתגובה שלו משפיעה על ההורים בדיוק כפי שהתגובות שלהם משפיעות עליו.

ניקח לדוגמה ילד שמסרב בכל ערב להיכנס למקלחת. ההורה מבקש, הילד מסרב, ההורה מבקש שוב, הילד צועק, ההורה כועס, הילד מתפרץ — ובסוף, מתוך עייפות, ההורה מוותר או מתחיל לצעוק בעצמו. למחרת כולם מקווים שהערב יהיה אחרת, ובערב המעגל מתחיל מחדש.

בהדרכת הורים אנחנו לא מסתפקים בשאלה "איך לגרום לו להתקלח?". אנחנו מנסים להבין את המעגל כולו: מה הילד מנסה לבטא או להימנע ממנו, מה קורה להורה ברגעים האלה, איפה הגבול מתחיל להתפרק, ואיך אפשר לייצר תגובה אחרת.

כאשר אחד הצדדים במערכת משנה את הדרך שבה הוא מגיב, גם לצד השני נפתחת אפשרות להגיב אחרת. לכן לפעמים שינוי אצל הילד יכול להתחיל דווקא בעבודה עם ההורים, גם כשהוא אינו נמצא בחדר.

באילו מצבים הדרכת הורים יכולה לעזור?

• התפרצויות זעם וכעסים — כשהתגובה של הילד חזקה, מהירה וקשה להרגעה.
• מאבקים סביב גבולות — מסכים, מקלחת, שיעורי בית, יציאה מהבית ושעת שינה.
• חרדות ופחדים — קושי בפרידה, פחדים בלילה, דאגות חוזרות או הימנעות.
• סירוב לבית הספר — בקרים שהופכים למאבק, כאבי בטן או בכי לפני יציאה.
• הסתגרות וחוסר שיתוף — במיוחד אצל מתבגרים.
• קשיים חברתיים — בדידות, קושי להשתלב או פגיעות חוזרות.
• יחסי אחים — קנאה, תחרות, ריבים או תחושה שילד אחד "תופס" את כל הבית.
• שינויים במשפחה — גירושין, מעבר, אובדן, מחלה, לידה או שינוי משמעותי אחר.
• פערים בין ההורים — כשכל אחד מגיב אחרת והילד מקבל מסרים סותרים.
• ילד שמסרב לטיפול — אפשר להתחיל עם מי שמוכן להגיע כרגע: ההורים.

מה קורה בפגישה של הדרכת הורים?

אני בדרך כלל מבקשת להתחיל מדוגמה אמיתית. לא "הוא לא מקשיב", אלא: ספרו לי מה קרה אתמול.

אני לא מחפשת לתת "משימה לשבוע" רק כדי שתהיה משימה. המטרה היא שהתגובה בבית תהיה מבוססת על הבנה טובה יותר של הילד ושל הדינמיקה המשפחתית — ולא על עוד טכניקה שאמורה לעבוד על כולם.

האם שני ההורים צריכים להגיע?

כשאפשר — יש יתרון לכך ששני ההורים מעורבים. לא מפני שהם צריכים לחשוב אותו הדבר; להפך. לעיתים דווקא העובדה שכל אחד מהם מגיב אחרת היא חלק חשוב מהתמונה.

אחד אומר: "צריך להציב לו גבול". השני אומר: "אבל אני רואה שקשה לו". לעיתים שניהם צודקים. העבודה היא לא לבחור מי ההורה הנכון, אלא למצוא דרך שבה הילד מקבל גם גבול וגם הבנה — בלי שההורים מבטלים זה את זה.

אם אחד ההורים אינו יכול להגיע, אפשר בהחלט להתחיל עם הורה אחד. גם עבודה עם הורה אחד עשויה להשפיע על מה שקורה בבית.

האם חייבים להביא את הילד?

לא. הדרכת הורים היא מסלול טיפולי בפני עצמו ולא רק נספח לטיפול בילד.

ומה אם הילד כבר נמצא בטיפול רגשי?

במצב כזה הדרכת ההורים יכולה להיות חלק חשוב מהתהליך. הילד מגיע לטיפול בערך חמישים דקות בשבוע, ואת יתר השבוע הוא חי בבית, בבית הספר ובמערכות היחסים שלו. קשר מתאים עם ההורים עשוי לסייע לחבר בין מה שקורה בחדר לבין חיי היום־יום.

במפגשי ההורים אנחנו חושבים על התהליך ועל מה שקורה בבית במקביל אליו.

הדרכת הורים אינה דיווח על מה שהילד אמר בטיפול. אני משתפת בתמונה המקצועית ובכיוון העבודה — לא בתמלול של המפגש.

הפרטיות הזאת עשויה לעזור לילד להרגיש חופשי יותר להשתמש בטיפול. גבולות הסודיות מוסברים מראש; כאשר עולה חשש לשלומו של הילד או של אדם אחר, או כשקיימת חובה למסור מידע לפי דין, ההורים או הגורמים המתאימים מעורבים בהתאם לצורך.

ומה עושים כששני ההורים לא מסכימים?

מביאים גם את זה. הדרכת הורים אינה דורשת חזית אחידה שבה שני ההורים חושבים ומרגישים אותו הדבר. המטרה היא לא למחוק את ההבדלים, אלא לעזור לילד לקבל מסגרת ברורה ובטוחה גם כשכל הורה מביא נקודת מבט אחרת.

הקושי מתחיל כאשר הילד נדרש שוב ושוב להיכנס לתוך המחלוקת ביניהם, או כאשר הגבולות משתנים באופן שהוא כבר לא יכול להבין. לפעמים חלק מהעבודה הוא לעזור לשני ההורים להחזיק עמדות שונות בלי שהילד יצטרך להיות זה שמכריע ביניהן.

הדרכת הורים היא לא מקום שבו אומרים לכם שאתם עושים הכול לא נכון

רוב ההורים שמגיעים להדרכה כבר ניסו המון. הם קראו, שאלו, התייעצו, הציבו גבולות, ויתרו, ניסו טבלאות, פרסים, שיחות, עונשים והסברים.

לכן הדבר האחרון שהורה כזה צריך הוא עוד מישהו שיגיד לו: "פשוט תהיו עקביים". אם זה היה פשוט, כנראה שכבר הייתם עושים את זה.

חשוב לי יותר להבין מה מקשה עליכם להיות עקביים דווקא מול הילד הזה ובסיטואציה הזאת. לפעמים הבעיה איננה חוסר ידע, אלא הקושי לפעול כפי שהתכוונתם כשהילד בוכה, צועק, נסגר או אומר משפט שנוגע בנקודה רגישה.

כמה פגישות צריך?

אין מספר קבוע. יש הורים שמגיעים סביב נושא מאוד ממוקד ומרגישים שכמה מפגשים הספיקו כדי לשנות כיוון. במצבים מורכבים יותר ההדרכה יכולה להתקיים לאורך זמן, אחת לשבוע או בתדירות אחרת שנקבעת בהתאם לצורך.

כאשר הילד נמצא במקביל בטיפול רגשי, אני ממליצה בדרך כלל על מפגשי הורים קבועים לאורך התהליך ולא רק כאשר מתרחש משבר.

המטרה היא לא לייצר תלות בהדרכה. להפך: המטרה היא שבהדרגה תוכלו לזהות בעצמכם מה קורה, לעצור לפני שהמעגל המוכר משתלט ולבחור איך אתם רוצים להגיב.

איך יודעים אם הדרכת הורים מספיקה או שהילד צריך טיפול?

לא תמיד יודעים מראש — וזה בסדר. אם הקושי מופיע בעיקר בתוך הדינמיקה בבית, לפעמים נכון להתחיל עם ההורים ולראות מה משתנה.

אם הילד נמצא במצוקה משמעותית בפני עצמו — למשל חרדה שמצמצמת אותו, הסתגרות ממושכת, ירידה בתפקוד, מצוקה חברתית או קושי רגשי שאינו מתקיים רק מול ההורים — יכול להיות שנכון יותר לשלב טיפול פרטני.

ולפעמים במהלך הבירור עולה צורך בכלל בגורם אחר: אבחון, ייעוץ רפואי או איש מקצוע מתחום נוסף. לא צריך להגיע לפגישה הראשונה כשכבר יודעים את התשובה. הבירור הוא חלק מהתהליך.

ומה אם הילד מסרב לטיפול?

לא גוררים אותו. במיוחד אצל מתבגרים, ניסיון לכפות טיפול עלול להפוך את המטפלת לעוד מבוגר שמנסה לגרום להם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות.

אפשר להתחיל אחרת: ההורים מגיעים, ואנחנו מתחילים לעבוד על מה שקורה בבית. לפעמים אחרי כמה שבועות הילד מרגיש שמשהו ביחסים השתנה ומוכן לבדוק בעצמו את האפשרות להגיע. ולפעמים השינוי שמתרחש דרך ההורים מספיק.

סירוב של ילד להגיע לטיפול אינו אומר שאין דרך להתחיל לעזור למשפחה.

איך מתחילים?

שאלות שהורים שואלים על הדרכת הורים